מתי בפעם האחרונה עצרתן להתבונן בפרטים הקטנים שסביבכן?

השיעור ההוא התחיל אחרת – המרצה נכנס לכיתה ואמר שהיום נלמד בחוץ. היה כבר ערב, ובחוץ שרר חושך. הוא לקח אותנו לפינה שקטה בסמינר וביקש שנתחלק לזוגות

.

הוא הסביר שלחצי שעה הקרובה נעסוק בצילום ללא מצלמה. זה היה נשמע מוזר, אבל הוא המשיך והסביר: אחת מאיתנו תהיה הצלמת והשנייה המצלמה שלה.

הצלמת תכוון את המצלמה, שתעצום עיניים עד שתרגיש טפיחה קלה על הכתף. אז היא תפקח את העיניים לרגע קט ותתבונן. על הצלמת הוטלה אחריות רבה – למצוא פריים מיוחד בתוך סביבה די בנאלית של שיחים ודשא, ולכוון את המצלמה כך שתזכה להתבונן באותו מראה ייחודי.

הסתכלנו על המרצה ולא לגמרי הבנו, אבל זרמנו. וככה התהלכנו בזוגות – כשאחת עוצמת עיניים והשנייה מובילה ומכוונת. בשלב מסוים גם התחלפנו.

אני חושבת שהמאורע הזה היה אחד הנבטים הראשונים בתוכי לעיסוק בהתבוננות ופליאה. אני אומנם לא זוכרת מה בדיוק "צילמתי", אבל התחושה של הגילוי – שאני פוקחת את העיניים ומתרגשת – עדיין טבועה בי.

ההתרגשות מהיכולת להתבונן בפרטים קטנים שהעלו בי חיוך, הפתיעו וגם הפחידו, מביאה אותי להשתמש במטודה הזאת עד היום.

הקסם נמצא בפרטים הקטנים. הם כל הזמן מסביבנו – רק צריך לעצור, להתבונן, ולאפשר לעצמנו להיות מופתעות.

✨ מעניין אותי – מתי בפעם האחרונה עצרתן להתבונן בפרטים הקטנים שסביבכן?