מכירה את זה שאת רואה משהו או שומעת משהו והוא ממש מרגש אותך?
הוא ממלא אותך בתחושה קסומה של השתוממות מהדבר?
תחושה של התעוררות וסקרנות?
אם את מכירה את התחושה הזאת
כנראה שחווית פליאה.
כי פליאה היא התחושה הזאת של התרגשות ממשהו
חדש או ישן
קטן או גדול
שממלאת אותנו בקסם.
למה הפליאה כל כך חשובה?
בעיני כשיש התרגשות וחוויה, יש סקרנות ומשם יש גם מוטיבציה לחקור ולגלות עוד.
ואני כמובן לא הראשונה לחשוב את זה.
רייצ’ל קרסון שכתבה את הספר “האביב הדומם” שנחשב לספר מכונן בתנועה הסביבתית כותבת:
“אני מאמינה בכנות, שבשביל הילד וההורה שמעוניין להדריך אותו, חשיבותה של ההרגשה גדולה לאין ערוך מחשיבותה של הידיעה. אם עובדות הן הזרעים שמאוחר יותר מייצרים ידע וחכמה, אז הרגשות והתרשמות החושים הם הקרקע הפורייה שבה הזרעים מוכרחים לגדול. השנים המוקדמות של הילדות, הם הזמן להכנת האדמה. ברגע שהרגשות התעוררו – תחושה של יופי, ההתרגשות מהחדש ומהלא-מוכר, הרגשה של אהדה, חמלה, הערכה או אהבה – אז אנחנו מבקשים את הידע על המושא של תגובתנו הרגשית. ברגע שהידע נמצא, יש לו משמעות ארוכת טווח. חשוב יותר לסלול את הדרך לילד כדי שירצה לדעת, מאשר להאכיל אותו מתפריט של עובדות שהוא עדיין לא מוכן לעכל.”
החיים בעולם המודרני סובבים ריגושים וחידושים, הכל צריך להיות בומבסטי.
לעיתים קרובות, הדברים הקטנים לא תמיד מקבלים את המשמעות ומלוא המקום שמגיע להם.
ואילו דווקא בהם יש כל כך הרבה קסם, דווקא בהם יש מקום להתרגש, דווקא הם יכולים לנטוע בנו תחושה של פליאה.
אני חושבת שככל שנייצר הזדמנויות לפליאה אצל הילדותים שלנו,
יש סיכוי שהם ישארו גם א.נשים שישימו לב לפרטים הקטנים ויתרגשו מהם.
הם יפתחו אהבה לטבע וירצו לגלות עוד.
הם יגדלו להיות א.נשים מודעים יותר לסביבה ויוכלו למצוא את הטוב מסביבם ביתר קלות.