אני נוהגת לדמות את הצמחים לבעלי חיים במפגשי הליקוט כדי לעזור לדור הצעיר לזכור את הצמחים.
הלוף והלופית הם דוגמא מצוינת לכך.
ללוף אני קוראת אוזני פילים כי העלים שלו גדולים (ישנו צמח תרבותי מאותה משפחה אשר מכונה כך, אין מדובר בו) ובשרניים והלופית היא נחש הקוברה כי הפרח שלה נראה ממש כמו נחש קוברה כאשר הוא מאיים לתקוף.
הלוף והלופית שייכים שניהם למשפחת הלופיים. אחד ממאפייני המשפחה הוא הימצאות של החומר סידן אוקסלט אשר נחשב לרעל. אם נעמוד על דיוק, אין לסידן אוקסלט השפעה כימית על הגוף שלנו, אלא השפעה פיזית. המבנה של החומר הוא בגבישים דמויות מחטים ולכן כאשר אנו אוכלים את הגבישים וגם נוגעים בהם יש פגיעה בשכבות הריריות בפה או בשכבות העור החיצוניות.
כאשר למדתי ליקוט ניסינו לבדוק אם ניתן לאכול את פקעות הלוף לאחר בישול. לצורך כך חפרנו מן האדמה את הפקעות. אני יכולה לספר שלאחר מגע עם הפקעות חשתי תחושה של נמלול בידיים שנעלמה סופית רק לאחר מספר ימים.
כך גם אכילה של צמחים ממשפחת הלופיים ללא בישול נכון תביא לתחושה של עקצוץ ו/או נמלול בלשון ובחלל הפה.
היסטורית אינני יודעת כיצד גילו שאפשר לאכול את הצמח לאחר בישול, אך אני יודעת בודאות שהוא נחשב כמעדן. כל חורף אני נענת לבקשתה של שכנתי האהובה שמחה ללקט עבורה עלי לוף גדולים ועסיסיים כדי לבשל מאכל כורדי שבעלה מאוד אוהב. זהו מאכל מסורתי של העדה הכורדית של עלי לוף ואורז. עלי הלוף נקצצים ומבושלים שעות רבות מאוד כדי לנטרל את מחטי סידן האוקסלט. לעומתם, ישנו תבשיל פלסטיני מסורתי אשר נעזר בצמחים אשר מכילים חומצה אוקסלית: מינים של חומעה וחמציץ נטוי, כדי לנטרלו. תבשיל זה נחשב מעדן ואכן כך.
לוף
בארץ צומחים 3 מינים של לוף: לוף ארצישראלי, לוף ירוק ולוף מנומר. אשר דומים זה לזה במראה. שלושתם בעלי עלים בצורת אוזן פיל, לעיתים היא יותר מחודדת ולעיתים יותר רחבה. החלק האכיל העיקרי בצמח הוא העלים. שלושת מיני הלוף הם רב שנתיים אשר יוצאים מאותה פקעת שנה אחר שנה, לכן חשוב מאוד שלא נלקט את כל העלים מצמח בודד, אלא רק עלה אחד ונשאיר לצמח עלים כדי לייצר סוכרים שיזינו את הפקעת. את המינים השונים ניתן ללקט בחלקי הארץ בעלי מזג אוויר ים תיכוני והם נפוצים מאוד הן בשטחים מיוערים והן בשטחים פתוחים. ביישובים כפריים ניתן למצוא אותם בחצרות הבתים.
לצורך הכנה לבישול חשוב להסיר את העורקים מן העלה מכיוון שהם מכילים ריכוז גבוה מאוד של סידן האוקסלט, פעולה זאת מקלה על תהליך הבישול.
לופית מצויה
אני רואה אותה בתור האחות הקטנה במשפחת הלופיים. העלים שלה קטנים מאוד ביחס לעלים של צמחי הלוף ובנוסף הם צומחים בגובה נמוך ומתפרסים על פני הקרקע.
לרוב, ניתן למצוא מקבץ של פרטי לופית מקובצים אחד ליד השני כמו מרבד.
הפרח שבעיני דומה לנחש קוברה, כונה בעבר "מטה אהרון" ובמפגשי הליקוט לא פעם משתתפים מבוגרים מציינים שכך קראו לצמח בילדותם.
ריכוז סידן האוקסלט בלופית נמוך יחסית לצמחי הלוף. ניתן למצוא את הלופית בעיקר בסביבה מיוערת, אך לעיתים ניתן למצוא אותה גם בחצרות ישובים כפריים.
ממרח לוף, לופית ועלים חמוצים
מצרכים: עלי לוף או עלי לופית, עלי חמציץ או עלי חומעה, בצל, שמן זית, מיץ לימון סחוט.
בעזרת סכין או מספריים חותכים את העורק המרכזי של הלוף או הלופית.
לאחר מכן קוצצים אותם דק-דק כמה מ"מ בודדים ומשתדלים לא למעוך את העלים כדי שהגבישים לא יצאו מהם.
קוצצים חומעה או חמציץ בכמות ששווה לכמות עלי הלוף.
מטגנים בצל קצוץ בשמן זית עד להזהבה. מוסיפים את כל העלים וממשיכים לטגן. אחרי שהעלים מתרככים סוחטים עליהם לימון וממשיכים בבישול.
ממשיכים לבשל עד שנוצר ממרח יחסית אחיד (בערך אחרי 20 דקות). בשלב זה אפשר לטעום מעט ולבדוק אם עדיין יש צריבה שמזכירה נמלול קל. אם עדיין יש צריבה צריך להמשיך לבשל ולטעום שוב. שימו לב הצריבה לעיתים מופיעה רק אחרי דקה שתיים אז תהיו סבלנים.
להגשה מתבלים עם מלח ופלפל.
רוצה להכיר עוד עלים של צמחי בר שאפשר ללקט ולאכול?
בגיליון פברואר של לגלות את הטבע מחוץ לבית מיקה ואלון יוצאים ללקט עלים, מסבירים עליהם וגם משתפים במתכונים.