בשנה הראשונה שהדרכתי קיימתי סדנה להכנת ממרח חרדל. מבחינתי זאת הייתה תגלית גדולה שאני יכולה להכין בעצמי ממרח חרדל מן הבר. הסדנה הייתה מיועדת למבוגרים ובוקר אחד קיבלתי טלפון מאמא שהסבירה שביתה בת ה-6 מאוד תרצה להשתתף גם היא. היה זה מאוד תמוהה בעיני כי ילדים וילדות בדרך כלל לא חובבי חרדל גדולים. הילדה בהחלט הצטרפה והכינה לעצמה ממרח לפי טעמה האישי. הייתה זאת שמחה גדולה.
כעבור מספר שנים הדרכתי בבית ספר ויחד הכנו ממרח חרדל וכדי לטעום אותו הבאתי קרקרים. נרשמה התלהבות גדולה בהכנת החרדל אבל בסופו של יום מצאתי את עצמי חוזרת הביתה עם צנצנות ממרח חרדל ובלי שום קרקר. מעטים היו האמיצים שהסכימו לטעום בכלל את הממרח שהכינו.
לפני חודש לערך הדרכתי בפעילות סוף שנה ילדים וילדות בגילאי גן. יצאנו למסע בו חיפשנו בין היתר את "צמח חרבות של גמדים", הלא הוא צמח החרדל לאחר שהתייבש. התחרנו בסייף עם החרבות, ליקטנו אותם לשק וקפצנו עליו כדי להפריד את הזרעים מן התרמיל. הקפיצה הייתה כל כך מהנה שדרשו שנבצע סיבוב שני.
אך שוב כאשר הגענו לחלק של הטעימות, פרצופים התעקמו, קולות יריקה חלושים נשמעו ובקבוקי מים נשלפו כדי לנקות את הטעם מן הפה.
שניגשתי להכין ממרח חרדל למזווה האישי שלי השנה, הסתכלתי על התהליך שצופה לי והסכמתי ביני לבין עצמי שהוא מזמן הזדמנויות רבות עבור שקד.
הליקוט עצמו והכנסה לשקית, הקפיצה על השקית, הנשיפה להפרדת הזרעים, סינון במסננת, כתישה במכתש ועלי, מדידת כמויות בכפית ובכף, ערבוב הכל יחד וגם הטעימה של המרקם החדש.
עד לכתיבת שורות אלו טרם צלחנו בעשיית כל התהליך יחד, אך בילינו זמן לא מבוטל עבור ילדה בת שנתיים וחצי בכתישת זרעים במכתש ועלי.